אז כפי שאפשר להבין מהכותרת, אני בהריון :) 

אני כרגע בשבוע 22, ולקחת לי הרבה זמן להתאושש ולמצוא את הזמן לכתוב את הפוסט הזה ולתעד את החוויה שלי. 

זה ההריון הראשון שלי, וכל החוויות שאני עוברת עבורי זה פעם ראשונה, כך שלא הייתי מוכנה לאיך זה יהיה בדיוק. לרוב החברות שלי אין עדיין ילדים ומי שכן, או שלא עברתי איתה את ההריון או שההיריון שלהן היה שונה לחלוטין ממה שעובר עליי. מאוד היה לי חסר לשמוע חוויות של אחרות וטיפים. 

חיפשתי מידע באינטרנט ונתקלתי בהמון מידע... באנגלית. שזה אחלה,  ועדיף מכלום, צפיתי בהרבה סרטוני יוטיוב שעזרו לי לא להרגיש לבד במערכה ולהבין שזה נורמלי והרבה עוברות את זה גם אם לא החברות הקרובות. אבל לא ראיתי סרטונים בעברית בכלל והמידע שנתקלתי בו בעברית היה בעיקר דרך פורומים. ולא ראיתי בשום מקום פוסט מסודר שמשתף ממש את החוויה (מלבד כמה טורים בYnet ודומיו). וגם היה לי חסר לשמוע עצות פרקטיות מעבר ל"הקשיבי לגוף שלך" וכו'. 

אז אני רוצה לשתף אתכן וגם אני רוצה שלי יהיה תיעוד של מה עבר עליי בתחילת ההריון. אולי יעניין אותי בעתיד בהריונות הבאים לקרוא מה עבר עלי ולהשוות. יכול להיות מעניין. וכדאי גם שאעשה זאת עכשיו לפני אתחיל לשכוח ולהתמקד בשלבים הבאים של ההריון :).

הגילוי : קודם כל הגילוי עצמו היה דיי הפתעה, כלומר ניסינו להיכנס להריון אבל זה קרה מהר משציפינו, כך שמאוד התרגשנו. תמיד היה לי מחזור לא סדיר אז אני אף פעם לא מייחסת יותר מדי חשיבות לאיחור בכמה ימים. מה שגרם לי לעשות את הבדיקה זה רגישות יתר במשך כמה ימים שגרמה לי להבין שמשהו עובר עלי ושזה לא מצב רגיל. הימים הללו עוד טרם הגילוי וגם אחרי היו מאוד מאוד סוערים מבחינה רגשית. רבתי עם קולגה בעבודה (דבר שלא אופייני לי) ובכיתי כמה פעמים מדברים דיי שגרתיים, אז הבנתי שמשהו מוזר. אז אחרי שבכיתי כמה פעמים והבנתי שהגיע הזמן לעשות את הבדיקה, גיליתי שאני בהריון! נהדר! 

סימפטומים : יומיים שלושה אחרי שגיליתי שאני בהריון (גיליתי בשבוע 5) התחילו לי בחילות והקאות. הקאתי כל בוקר כמעט, גם על בטן ריקה וגם פשוט מים או תה ששתיתי בבוקר. נאלצתי לקחת כמה ימי מחלה מהעבודה כי היום ימים שפשוט לא תפקדתי ולא הפסקתי להקיא. לא הצלחתי להחזיק נוזלים פשוט. בימים שכן הלכתי לעבודה לא הקאתי בעבודה שמחתי. הסתובבתי עם הרגשה לא טובה ובחילות אבל הייתי מקיאה שוב כשהייתי חוזרת הביתה, לפעמים בדרך חזרה הביתה. כמובן שעם זה מגיעים עוד סימפטומים נלווים ומוכרים למצבים של התייבשות, סחרחורות וכדומה. 

מעבר להקאות , הרגשתי גם חולשה איומה וקוצ"נ שהקשה עלי ללכת, לעלות במדרגות ובכלל לתפקד רגיל כמו שאני רגילה. מן הסתם זה גם קשור להקאות אבל אני חושבת שזה סימפטום בפני עצמו שהרבה נשים מרגישות גם בלי ההקאות. כרגע אני בטרימסר השני ועדיין מקיאה מדי פעם, אבל לא מרגישה את אותה חולשה שהרגשתי בהתחלה. הגוף פשוט מרוקן לחלוטין. גם לא היה לי תיאבון אז לא הצלחתי לאכול הרבה. וישנתי כמות מטורפת של שעות כמו שלא ישנתי בחיים שלי. ביליתי כמות שעות מכובדת במיטה באותם שבועות ראשונים. מכל מה שעבר עלי באותן שבועות ירדתי 3 ק"ג. 

עוד דבר שקרה לי שקורה להמון אחרות זה חוש ריח מוגבר. אבל מוגבר ברמות שמעולם לא ציפיתי אליהן. לא הצלחתי להריח קפה, במיוחד את הקפסולות של נספרסו למכונה שיש לנו בבית וקפה שחור. במשך מספר שבועות בעלי היה צריך לשתות את הקפה שלו בעבודה כי לא יכולתי לשאת את הריחות האלה בבית או באוטו. עוד ריחות שעשו לי ממש בחילה והרגשה רעה זה ריח של טיגון (כל דבר מטוגן - בצל, בשר, ביצה מקושקשת), גבינה מותכת, ובכלל כל ריח חזק מדי עשה לי לא טוב. היינו צריכים לאוורר המון את הבית. נמנעתי מלהדליק נרות או כל דבר שעושה ריח בבית שאני בד"כ כל כך אוהבת. כל דבר הרגשתי שמישהו שם לי את זה בתוך הא מרוב שזה היה חזק! למזלי זה עבר לקראת שבוע 18 בערך והולך ופוחת. אבל בהתחלה זה היה ממש ממש חזק. 

מבחינה רגשית : בהתחלה קיבלתי את ההקאות והבחילות בהבנה. הבנתי שזה חלק מההריון וזה שלב שעובר. הרגשתי מעט בודדה בחוויה בהתחלה . הייתה חברה אחת שסיפרתי לה ממש מההתחלה אבל היה לה הריון מאוד שונה משלי. וחוץ מזה באמת רצינו לשמור דברים לעצמנו, וכמו הרבה זוגות חיכינו לאחרי השקיפות עורפית כדי לספר לסביבה הקרובה. אז לא היה יותר מדי את מי לשתף. מאוד עזר לי לקרוא באינטרנט על בנות שעברו את אותן סיפטומים, לראות סרטונים ביוטיוב, לקרוא את התגובות ולהבין שאני לא לבד בסיפור הזה. ואולי עדיף ככה בהתחלה שלא משתפים יותר מדי כי הרגשתי שגם אם אספר - זה עוד מוקדם מדי לחשוב על הדברים המעניינים יותר בחלקים המתקדמים של ההריון, ולא קורה יותר מדי מבחינת בדיקות עדיין. אז בעצם הדבר היחיד שהייתי מספרת זה שאני מרגישה לא טוב. ואני חושבת שזה היה מתיש את הסביבה שלי בשלב מסוים לשמוע את זה. אז אולי עדיף, שלא משתפים יותר מדי בשלב הזה. 

מי שעבד צמוד אליי בעבודה וראה אותי כל יום מן הסתם הבין. חלק שאלו וחלק לא, מחלק הסתרתי עד לשלב ששיתפנו וחלק לא. בכל אופן אני חושבת שמאוד עזר לי שמישהו אחד בעבודה יודע ומבין למה אני לא מגיעה ולמה אני צריכה לקחת כל כך הרבה ימי מחלה. למרות שבאמת, אני חושבת שמי שראה אותי בשבועות האלה הבין מה הסיפור. 

השלב שהיה לי הכי קשה זה דווקא בתחילת הטרימסטר השני. בשבוע 14 כבר ציפיתי שההרגשה שלי תשתפר. במידה מסויימת היא השתפרה מעט, אבל לא מספיק כדי שארגיש עם אנרגיה, כדי שאוכל לתפקד כמו שאני רגילה. עד שבוע 12-13 קיבלתי את הכל בהבנה ואמרתי לעצמי שזה חלק מההריון ואין מה לעשות וכו'. אבל כבר הגעתי לשלב שציפיתי שזה יעבור אחרי כמעט 3 חודשים של הרגשה נוראית ברוב שעות היממה. כשזה לא עבר לי לגמרי בשלב הזה מאוד התאכזבתי. כאן נשברתי פעם ראשונה והתחלתי ממש להרגיש רע ולהרגיש מיואשת מהמצב. היו לי נקודות שבירה שבכיתי ולא הבנתי למה זה לא עובר. למה שום דבר שאני עושה לא משפר את המצב ואם לפשט את זה... פשוט נמאס לי להרגיש כמו סמרטוט. לקח עוד 3-4 שבועות עד שהתחלתי להרגיש שיפור פיזי משמעותי ולמעשה רק בשבוע 18 אני יכולה לומר שהתחלתי להרגיש משמעותית יותר טוב. ועכשיו בשבוע 22 אני גם מרגישה שיפור לעומת לפני חודש מבחינת כמות האנרגיה, התיאבון, וכל ההרגשה הכללית. 

בן זוג תומך זה אחד הדברים הכי הכי הכי חשובים בכל החוויה הזאת. לא הייתי יכולה לעבור את השבועות הראשונים הקשים בלעדיו. קודם כל צריך הרבה הבנה והרבה סבלנות למצב. פתאום מאדם אנרגטי ופעיל, הפכתי למאוד חלשה. עשיתי מאמצים לנסות לתפקד בעבודה וגם זה לא במאה אחוז ובקושי רב, ושאר הזמן הייתי במיטה ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום. לא יכולתי להכין לעצמי אוכל כי לא הייתה לא אנרגיה לעמוד ולהכין וגם הריח עשה לי ממש לא טוב. לא יכולתי לעזור במטלות השוטפות של הבית (ייתכן וזה פיבילגיה של הריון ראשון, נחיה ונראה) היו ימים שביקשתי תמיכה שיהיה לידי, היו ימים שהייתי כל כך חלשה שהייתי צריכה להתקלח בישיבה. זה שהוא לא יכל לשתות קפה כמו שצריך, או דברים אחרים שרגיל שיכול לעשות שפתאום ממש הפריעו לי. והוא קיבל את הכל בהבנה ועזר לי בהכל. אני מודה שגם לו היה קשה באיזשהו שלב, אני חושבת ששנינו ציפינו שההרגשה שלי תשתפר באופן יותר משמעותי בסוף הסמסטר הראשון וכשזה לא קרה היינו מאוכזבים. אבל למזלנו כמה שבועות בודדים אח"כ כבר חל שיפור וזאת הייתה הקלה משמעותית לשנינו. 

מה עזר לי, וכמה המלצות פרקטיות וטיפים שעזרו לי לעבור את הימים הקשים :

♥ הדבר הראשון שהכי חשוב, זה לשתות מים בלגימות קטנות. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להחזיר לעצמי נוזלים ושתיתי כמות גדולה של נוזלים והקאתי את הכל שניה אח"כ. דווקא לשתות בלגימות קטנות הגביר את הסיכוי שבאמת אצליח להתאושש לבד באותו יום (ולא לסיים את היום במוקד עם עירוי נוזלים). זאת עבודה יותר קשה כי אי אפשר לחזור לישון ולהתמוטט לתוך הכרית כפי שרציתי אלא צריך להישאר בפוקוס ופשוט כל עשר דקות לקחת שלוק מים. אבל זה באמת עוזר וזאת הדרך היחידה שהצלחתי באמת להחזיק נוזלים.

♥ בגלל ההקאות קיימת סכנת התייבשות ולכן השתמשתי המון בתכשיר שנקרא electrorice. זה למעשה אבקה לבנה שמערבבים בתוך כוס מים ושותים ומגיעה בטעם תות. זה אמור להחזיר לגוף חומרים שהוא מאבד בגלל ההקאות. אני הרגשתי שזה מאוד עזר לי להרגיש יותר טוב, להתאושש ובמהשך לכך להימנע מלהגיע למוקד. כמובן גם כאן בלגימות קטנות. אציין שכמה פעמים בבית מרקחת אמרו לי שבד"כ ילדים לוקחים את זה, גם באתר של החברה התכשיר משווק לילדים. אבל לא אכפת לי! לי זה עוזר ואני ממשיכה להשתמש בזה בימים שאני מרגישה שאני צריכה חיזוק, שאולי לא שתיתי מספיק וכו'.  

♥ תרופות לבחילות זה משהו שיש לגביו כל מיני דעות, יש המון נשים שטוענות שחשוב להימנע כמה שיותר מתרופות כי אין לדעת איך זה משפיע על העובר. בהתחלה ניסיתי להימנע מלקחת כדורים אבל כשראיתי שהמצה לא משתפר ואף מחמיר פניתי לרופא שלי והוא נתן לי כדור שנקרא דיקלקטין. כדור שלא נמצא בסל התרופות ולכן חבילה עולה בסביבות ב-250 ש"ח לכמות כדורים שמספיקה לחודשיים. זה כדור שלוקחים 3-4 פעמים בימים ואמור לעזור למנוע את הבחילות. הרגשתי שיפור מאוד מאוד קל איתו אבל לא מספיק. עדיין הקאתי כמעט כל יום , לפעמים יותר מפעם ביום ועדיין היו לי בחילות נוראיות. נתתי לו צ'אנס אמיתי אבל לי באופן אישי הוא לא כ"כ עזר. אחרי חודש של שימוש החלטתי שאני שומעת לעצתו של אחד הרופאים במוקד באחת הפעמים שהלכתי והתחלתי לקחת מדי פעם פראמין. היו ימים שזה ממש הציל אותי ואני מאוד שמחה שלקחתי את הכדור. בסופו של דבר השמשתי בו בסביבות ה-10 פעמים, לא יותר. אבל כנראה הרגיעה אותי הידיעה שיש לי כדור שעובר שאני יכולה לקחת והוא נמצא איתי תמיד. זה עזר לביטחון שלי וידעתי להבחין בין הפעמים שאני חייבת לקחת אותו לבין מתי שאני אצליח להתגבר לבד. 

♥ ויטמינים, הו כמה שזה חשוב לקחת ויטמינים ע"פ כל המחקרים. אבל איך אפשר לקחת כדורים כשאת בקושי מצליחה לשתות כוס מים. כמה דברים שעזרו לי - קודם כל תיעדפתי מה שיותר חשוב לי שזה היה החומצה הפולית והברזל. החומצה הפולית כדור קטן יחסית שקל לבלוע ולכן אותו לקחתי באופן קבוע לאורך כל התקופה. ברזל זה משהו שעוד לפני ההריון לקחתי באופן קבוע מכיוון שאני סובלת מאנמיה והברזל אצלי כנראה לא נספג הכי טוב. כבר מזמן הפסקתי לקחת כדורי ברזל (לא נספג וגורם לעצירויות) ועברתי לברזל נוזלי - פלורדיקס. בד"כ אני ממש בסדר עם הטעם שלו , יש לו טעם פירותי שכזה אבל בהריון רק המחשבה והריח עשו לי בחילה ולכן וחיפשתי פתרון חלופי. המליצו לי על ברזל באבקה של חברת אלטמן. זה היה הפתרון המושלם עבורי, ואת השקית הקטנה של האבקה הצלחתי לקחת כל יום, גם הטעם שלה ממש סבבה מן טעם מתוק. זה לא זול, אבל הפתרון הכי טוב בשבילי כרגע. ממליצה לבדוק את האפשרות למי שמתקשה עם הפתרונות האחרים של ברזל כמוני. 

הדבר שהכי נאבקתי איתו היה המולטיויטמין. רוב כדורי המולטי-ויטמין גם הרגילים וגם להריון הם ענקיים. גם כשחתכתי אותם עם סכין לכמה חתיכות לא הצלחתי לבלוע כמו שצריך וכמה פעמים זה גרם לי להקיא. לא הכרחתי את עצמי לקחת את זה, עד שבכל זאת החלטתי לנסות למצוא פתרונות חלופיים. בהמלצתה של של יוטיוברית הזמנתי מולטיויטמין בסוכריות גומי שהזמנתי מאייהרב. זה אחלה פתרון בשבילי וזה טוב לי למצפון לדעת שאני כן מנסה את כל מה שאני יכולה כדי להכניס לגוף ויטמינים ולתת לי ולעובר את מה שצריך. 

♥ לימון זה אחד הדברים שהכי עזרו לי לבחילות. לקחת חצי פרוסת לימון ופשוט להריח אותה וטיפה למצוץ אותה ממש עזר לי והרגיע אותי. אני לא אוהבת לימון ולכן זה לא משהו שניסיתי מההתחלה וממש חבל מאמינה שזה יכל לעזור לי הרבה יותר. באיזשהו שלב התחלתי להסתובב עם לימונים איתי לכל מקום זה היה קצת מצחיק. אבל באמת עזר ומאוד מומלץ. 

♥ אז מה כן בכל זאת אכלתי בתקופה הזאת? האמת? שלא הרבה. בעיקר פחמימות, בעיקר לחם. הרבה לחם עם חמאה, מדי פעם גבינה. בצהרים השתדלתי לאכול כמה ביסים מבשר ושוב פחמימות. ובבוקר אכלתי יוגורט עם פרי טרי שהוספתי (אפרסק\תפוח). ירקות לא הצלחתי לאכול בכלל בחודשים הראשונים וכמה פעמים גרמו לי להקאות. הדבר היחיד שהצלחתי לאכול היה אבוקדו, והשתדלתי לאכול כמעט כל יום כי הוא מלא בויטמינים ולא הכנסתי לגוף הרבה דברים אחרים טובים.
מדי פעם שתיתי תה עם ג'ינג'ר אבל אני מודה שזה לא עזר לי במיוחד כמו שאחרות מדווחות שג'ינג'ר עוזר להן.


בסופו של דבר עברתי את התקופה הקשה ועכשיו אני מרגישה יותר טוב. אחד הדברים שהיו הכי משמעותיים עבורי זה לקרוא כמה שיותר איך אחרות חוו את זה ומה עבר עליהן. הרגשתי שאני לא לבד ואני לא היחידה שעוברת את זה. ויותר מזה, שיש גם בנות שעוברות את זה הרבה יותר גרוע ממני כך שהתנחמתי גם בזה. בסופו של דבר חוץ כמה פעמים שהלכתי למוקד נשים לקבל נוזלים לא הייתי זקוקה לאשפוז חס וחלילה. וגם לקראת סוף התקופה כשכבר ממש נגמרה לי הסבלנות ניסיתי כל הזמן להגיד לעצמי שזה בסוף עובר. ושזה לא כל החיים. ולא להקשיב למי שאומרת שהריון זה לא מחלה ושזה בסדר וכו' וכו'. פירגנתי לעצמי גם לנוח ולהגיד - וואלה, זה לא פשוט. אבל זה בסדר, ואעשה מה שאני יכולה ולאט לאט זה ישתפר. וכך היה.

אשמח לשיתופים שלכן בתגובות וגם אם יש שאלות או טיפים אשמח להתייחסויות :)
תודה לכל מי שקראה ומאחלת לכולנו רק בריאות ובשורות טובות